לילי בן עמי | סבתי לילי קשטיכר

לילי הייתה בת בכורה מתוך שלושה, להוריה- פרידה והיינריך קשטיכר. כשהייתה בת 6 אמה נפטרה. שנתיים אחר כך, בשנת 1930, נישא היינריך בשנית ונולדו להם שני בנים. מאחר ושניים מחמשת האחים חלו אנושות בטיפוס הבטן (וזמן קצר לאחר מכן נפטרו מהמחלה), שאר הילדים הורחקו מהבית. לילי עברה לגור בבית סבה וסבתה, הורי אמה, בכפר "אילוק". רק בגיל 12 שבה לבית אביה ב"נובי בּצה". כתוצאה מהמצב הכלכלי הקשה, בגיל 17 עברה לילי להתגורר בבית דודתה רוזי בנוביסד. שם למדה ספרות ושירה ועסקה בפיסול וברישום.

בשנת 1941 נלקחו האב ובנו בן ה- 16, אלכסנדר (סשה), למחנה עבודה ועקבותיהם נעלמו. מאוחר יותר התברר שהם הושמדו בירייה לתוך בור שחפרו עם גברים יהודים רבים. בשנת 1944, לפני הגירוש מנוביסד, הטמינה לילי כד חרס  (שהיה מעוטר בציור צבעוני מעשה ידיה) באדמת חצר ביתה. בתוך הכד היא הסתירה מסמכים אחדים, ביניהם מכתב ששלח לה אביה ליום הולדתה ה- 17. שנה אחר-כך, לאחר השחרור, לילי תשוב לשם, תחפור בגינה ותשא עימה את הכד לארץ ישראל.

באפריל 1944 נלקחו לילי ודודתה לתחנת רכבת שיועדה למחנה ההשמדה אושוויץ. רוזי הטמינה את כל הונה (בעיקר תכשיטים) בחזייתה.  בתחנת הרכבת היא סירבה להראות לחייל הנאצי מה החביאה בחזייה, ולכן נורתה למוות לעיני לילי.

לילי הגיעה לאושוויץ בירקנאו גלמודה. לאחר כחצי שנה, הודות לנעוריה היא ניצלה מתאי הגזים של אושוויץ ונשלחה בדצמבר 1944 למחנה הכפייה אובר-הוהנאלבה שבסודטים.

תלאות שהותה באושוויץ בירקנאו מתוארים בעיקר ביומן הזיכרונות שכתבה.

באובר-הוהנאלבה, בעליית הגג של מפעל "לורנץ", ליקטה לילי פיסות נייר, דפים להזמנת סורגים, ניירות וקצוות עפרונות שהושלכו לפחי האשפה  וכך יכלה לכתוב ולצייר ואף עודדה את חברותיה לצרה לנהוג כמותה. באותה עליית גג הן היו 400 בנות, וכ- 20 מתוכן השתתפו ב"שעות התרבות" שיזמה לילי. פעילות זו התרחשה בימי ראשון, אחת לשבועיים במחצית היום החופשי שניתן לאסירות.   בזיכרונות שכתבה אחרי המלחמה, תיעדה לילי את שהתרחש: "בימי ראשון אחר הצהרים, הגרמנים סגרו אותן הרמטית והלכו להם לטייל. הן היו שם לבדן […]  הקאפו והגרמנים לא חשבו שהן כותבות בזמן הזה שירה, הם חשבו שהן עסוקות  בניקיון אישי, בהשמדת כינים מהראשים שלהן ומהבגדים שלהן. לילי עודדה את החברות שלה, לביטוי בכתיבה ובציור, למחות נגד המשטר הגרמני ונגד אי הצדק של הגרמנים. הן נתנו גם פרס אחד לשנייה: כמה כפות מרק או תפוח אדמה שהושאר במיוחד בקערת האוכל. את הפרס קיבלה מי שהוציאה פתק עם שמה מהקערה."

לילי היא שהחביאה, על גופה ובין חפציה, את אוסף השירים, הציורים והסיפורים שכולן כתבו. היא מספרת כי היא "שמרה את הציורים האלה מתחת לחולצתה בסתר צמוד אליה יום ולילה, שחיילי האס.אס. לא יראו וייקחו אותם ממנה […] את היצירות הן סימנו במספרים, שחס וחלילה לא יישאר שם על הדף.  הן השחילו את הדפים בחוט כדי לשמור אותם ביתר קלות. מעל למיטה של אמא [לילי] הייתה תלוייה קופסא על חבל ושם התרכזו ה"כתובים" של ימי ראשון."

הפעילות התרבותית עודדה את רוחן של הבנות. וכך מעידה אחת מהן, רחל אבניאל, בספרה: "לילי פעלה נמרצות כדי לעודד את הבנות שיציירו, יכתבו, ילחינו ויעסקו בכל תחום אפשרי של פעילות יוצרת. כך נולדה אצלנו מנחת התרבות של יום ראשון אשר זכתה להצלחה גדולה. אמנם מבין ארבע מאות הבנות רק כעשרים השתתפו באופן פעיל, אך כולן נהנו מהאירוע. כבמטה קסם עודדו ההופעות האלה את רוחן של הבנות. קרקור הקיבה הריקה שימש מנגינת לוואי להופעות. כדי לעורר בנו את השאיפה ליצירה, הודיעה לילי שתתן כפרס תפוח אדמה או שניים, אותו חסכה ממנת הצהריים, עבור מנות מוצלחות. […] על לילי קשטיכר אמרו בתחילה שהיא משוגעת, שמצב כה קשה אין לה דאגה אחרת מלבד מזון רוחני, ומוכנה לסבול רעב בעד שיר או ציור. אבל במשך הזמן הבינו לרוחה, כי האוירה השתנתה וכך גם הזמן עבר מהר יותר. […] בעזרת הפעילות הזאת התקווה חזרה והתעוררה בלבנו שהמלחמה תסתיים בקרוב, נחייה שוב כבני אדם ונעבור את כל התלאות האלה.".  ימים אחדים לפני תום המלחמה נפסקה העבודה במפעל לורנץ, ומנהליו ועובדיו נטשו את המחנה. אז נמלטו הצעירות אל מחנה השבויים הסמוך ומצאו שם מקלט שבו קיבלו מזון וביגוד.  רוב האסירות ההונגריות, ולילי ביניהן, היו כלואות במחנה אובר-הוהנאלבה כשישה חודשים. משאלתה של לילי ליום הולדתה ה-22 התגשמה: באותו יום (5 במאי 1945), במשקל 30 קילו, היא צעדה אל החופש, אל מחוץ לשערי המחנה.

לילי שבה לנוביסד ושם הצליחה לאתר את אמה החורגת עם בנה, היחידים ממשפחתה שניצלו. בשנת 1947 לילי נישאה וילדה את בנה בכורה אלכס, ובדצמבר 1948 עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בירושלים. עברו השנים, לילי התגרשה ונישאה בשנית 1956. בשנת 1958 נולדה הבת דניאלה.  למרות חייה החדשים שבנתה לעצמה, עברה הקשה היה צרוב בנפשה. הימים היו ימים קשים של מדינה בתקומה. שיריה וסיפוריה מהשואה שנכתבו בהונגרית היו זרים לאוזן הציוני-הישראלי שבחל בסיפורי גלות והעדיף להקשיב לסיפורי גבורה. לילי חיפשה אוזן קשבת ללא הצלחה, דלת אחר דלת נטרקה בפניה כשניסתה להגשים את שהבטיחה לחברותיה במלחמה  "שבבוא העת הכל יפורסם בארץ ישראל – אחרי השחרור, וגמר המלחמה" בשנת 1973, עקב פרוץ מלחמת יום הכיפורים כשל כוחה. לילי נשברת ומתה.

1. הירט לילי, "מה ששמרתי לבני", מרטון ארנסט (עורך), התקווה (אוּי קֶלֶט), 1950.

[יומון ישראלי בשפה ההונגרית שמופץ מאוגוסט 1949 ועד ימינו]

2. הירט לילי, "איך נשארתי בחיים", מרטון ארנסט (עורך), התקווה (אוּי קֶלֶט), 13.2.1951.

3. זינגר צבי, "רק בגלל הרוח", עיתון ידיעות אחרונות, מוסף 24 שעות, גיליון מיוחד ליום השואה, 9.4.2002 כז' בניסן תשס"ב, עמ' 16- 17.

4. סלה דניאלה (מרואיינת), מנחם פרי (שדרן), תחקירנית: שוש בן עטר, קול ישראל – רשת א', תשדיר רדיו בשידור ישיר לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, 5.4.2002, 10:00- 11:00.

5. גוטרמן בלה, '"לא יצמיתו מלבנו את הזיק האנושי' עזרה הדדית ופעילות תרבותית במחנה עבודה בסודטים", 2001. לא פורסם.

6. אבניאל רחל, שוב תזרח השמש, ביחד, עכו, 2004, עמ' 45- 51.

7. "חברות", פעילויות עבור י' בטבת, אתר האינטרנט של יד ושם, 2003. בתוך: http://www1.yadvashem.org/heb_site/heb_education/education_old/10_tevet/kvutza_small.pdf

8. בן-עמי לילי, "תפוח אדמה מנייר: התקווה והאמונה כקרש הישרדות בשואה", עבודה סמינריונית שהוגשה לד"ר יונתן כהן, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ו

9. ענבר יהודית (כתבה וערכה), "חברות: ה'צנרשאפט' – 'העשירייה' לילי קשטיכר הילדה גרינבאום", כתמים של אור – להיות אישה בשואה, יד ושם, ירושלים, 2007 תשס"ז, עמ' 121- 131.

10. ענבר יהודית (אוצרת התערוכה), "חברות: לילי קשטיכר", בתוך: "כתמים של אור: להיות אישה בשואה", תערוכה בביתן לתערוכות ביד ושם, ירושלים, נפתחה ב- 6 לאפריל 2007. ר' גם בכתב עת: יד ושם ירושלים, גיליון 45, אביב תשס"ז, 2007, עמ' 6- 7.

11. גוטרמן בלה ושלו אבנר, למען יידעו דור אחרון, יד ושם, ירושלים, 2005 תשס"ה, עמ' 182 תמונה 2: תמונה של כד שפיסלה ועיטרה לילי, מילאה אותו במסמכיה וניירותיה וטמנה באדמת חצר ביתה, ערב שילוחה בטרנספורט לבירקנאו.

12. גוטרמן בלה, גשר צר אל החיים, יד ושם, ירושלים, 2000 תשס"א, עמ' 314.