ארכיון - קולות קוראים

זינה הרמן – לזכרה

שביט בן אריה אודות חייה ופועלה של זינה הרמן.

שביט בן אריה

בשבוע שעבר נפרדה מדינת ישראל מבכירת נציגותיה בזירה הבין-לאומית במאה העשרים. זינה הרמן הייתה מוכרת בציבור כרעייתו של השגריר בוושינגטון ונשיא האוניברסיטה העברית אברהם הרמן, ובערוב ימיה כאימה של ח"כ נעמי חזן והיותן האם והבת הראשונות שנבחרו שתיהן לכנסת, אך מעולם לא זכתה להכרה מספקת על פועלה במדינת ישראל ומחוץ לה במגוון תפקידים בכירים.

פגשתי אותה בשנים שבהן כתבתי את ספרי "חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל". חומרים רבים לא מצאתי עליה וכתבות עיתונות לא נכתבו עליה. הגעתי לפגוש חברת כנסת לשעבר וגיליתי דמות מרתקת ועתירת זכויות במעמדה של ישראל בעולם בעשורים הראשונים לעצמאותנו ובתחום רווחת ילדים ונוער.

זינה הרמן נולדה בלונדון ובתקופת לימודיה באוניברסיטה פגשה את הציונים הנלהבים אברהם הרמן ואבא אבן. ב-1939 קשרה את חייה בארץ ישראל ובמדינת ישראל כשהצטרפה לאברהם בשליחותו מטעם הסוכנות היהודית לדרום אפריקה, שם נישאו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה לא יכלו לחזור לאירופה ועלו לישראל. היא החלה בעבודה בוועד הקהילה היהודית בירושלים וב-1943 עברה לנהל את אחת ממחלקות ארגון עליית הנוער והייתה מעין עוזרת אישית להנרייטה סולד, שאת כתביה ערכה ואיגדה בספר לאחר מותה.

עם הקמת המדינה הצטרפו אברהם וזינה לשירות החוץ הישראלי וב-1950 מונו יחדיו לחברים במשלחת ישראל לאו"ם. זינה ישבה כנציגת המדינה במועצה החברתית-כלכלית של האו"ם ובפורומים מכובדים אחרים באמריקה, מהם גם בראשות הנשיא טרומן. על אף שחזרו לישראל, ב-1955 נבחרה להנהלת קרן האו"ם למען ילדים (UNICEF) ובשנים 1966-1964 הייתה יושבת הראש העולמית של הקרן וקיבלה בשמה את פרס נובל לשלום לשנת 1965.

ב-1957 מונתה זינה הרמן לאישה הראשונה מנהלת מחלקה במשרד החוץ, מחלקת המוסדות הבין-לאומיים. בתפקיד זה החזיקה עד 1959, עת מונה אברהם לשגריר ישראל בוושינגטון. בעשר השנים שמילא את התפקיד היא קשרה קשרים הדוקים עם הגברת הראשונה ג'ונסון והמשיכה בפעילות דיפלומטית בין-לאומית, כשגולת הכותרת של שנים אלו הייתה כהונתה בראש יוניס"ף העולמי.

זמן קצר לאחר שחזרה לישראל ב-1968, לבקשתה של גולדה מאיר צורף שמה לרשימת המועמדים לכנסת השביעית. היא פעלה בוועדה לשירותים ציבוריים ובוועדת החינוך והתרבות, אך בתקופה שבה פעילות חברי הכנסת הייתה שונה מאוד מזו המוכרת לנו כיום, עיקר עיסוקה המשיך להיות מחוץ לכנסת. היא עמדה באותן שנים בראש המרכז הדמוגרפי במשרד ראש הממשלה והייתה חברה בהנהלה העולמית של המועצה לעבודה סוציאלית, כמו גם היותה ממייסדי המועצה הלאומית להתנדבות ויושבת ראש ועדה במשרד ראש הממשלה לבחינת פעילותם של גופי רווחה הפועלים בהתנדבות.

זמן קצר לאחר שסיימה את כהונתה בכנסת היא מונתה באופן חריג, שלא כעובדת של האו"ם, לנציבת האו"ם לענייני פליטים בישראל. בתפקיד זה נשאה למעלה משני עשורים, עד 1998, והיא הייתה אישיות מרכזית בעיצוב מדיניות ישראל בתחום. המאורע הידוע ביותר מתקופתה בתפקיד נגע לקליטתם בישראל של נרדפים פוליטיים מויאטנם. בכל אותן שנים גם המשיכה בפעילות למען ילדים והייתה בין היתר יו"ר הנהלת הוועד הישראלי למען יוניס"ף ויו"ר המועצה הירושלמית לילדים ונוער.

בשבוע שעבר נפטרה והיא בת 98.

יהי זכרה ברוך.