המהפכה הפמיניסטית של "הגל השני" במערב שהתחוללה בשנות הששים במאה העשרים עיצבה מחדש גם את המושג "אישה". אחת העדויות לכך היא שמות ספרים שיצאו אז לאור, כמו המיסטיקה הנשית מאת בטי פרידן (1963), והסריס הנשי מאת ג'רמיין גריר (1970). התארגנויות הנשים כונו אז בשמות רבי כוח כמו "תנועת הנשים" ו"שחרור האישה". השילוב של המושגים "נשים" ו"שחרור" היה עוצמתי במיוחד, וקשר את מאבק הנשים למאבקי שחרור אחרים מדיכוי עקב מוצא, מעמד, צבע-עור, נטייה מינית, זהות מינית, ועוד.
גם בישראל, ההתארגנויות הפמיניסטיות בראשית שנות השבעים אמצו את המושגים "נשים", "תנועה" ו"שחרור": הקבוצה בחיפה בחרה בשם "נשים למען חברה מחודשת", והקבוצה בירושלים – ובעקבותיה הקבוצה שהקמתי בתל-אביב – בחרו בשם "התנועה לשחרור האישה". בימים ההם, דיבור על נשים שלא בהקשרים המסורתיים היה מהפכני לכשעצמו, ולא-כל-שכן התייחסות ל"שחרור" שלהן. אך תגובה שלילית מצד הציבור למושג "שחרור" הביאה את הקבוצות לשחרור האישה להזדהות כ"פמיניסטיות": בשנת 1975 הקבוצה בתל-אביב נרשמה כאגודה עותומנית תחת השם "התנועה הפמיניסטית בישראל", והקבוצה שחודשה בירושלים בחרה בשם "התנועה הפמיניסטית בירושלים".
עד מהרה התברר שגם המושג "פמיניזם" מזוהה בציבור כקיצוני: נשים אקדמאיות שהקימו תוכניות לימוד באקדמיה בראשית שנות השמונים העדיפו לכנותן "לימודי נשים" או "לימודי האישה". רק עם התבססות תוכניות אלה במחצית השנייה של שנות התשעים הן כינו את הכנסים ללימודי נשים "פמיניסטים", והקימו את "האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר".
"מגדר" – שהיה אז מונח עברי חדש שניתן ל- Gender – הפך במרוצת השנים לשגור בשיחים האקדמיים והציבוריים, ואילו היום הוא משמש תחליף למושגים "נשים" ו"פמיניזם". זוהי הטעיה: ראשית, כינוי נושאים שונים הקשורים לנשים באמצעות המושג "מגדר" אינו נכון, מאחר ומושג זה מאפיין קבוצות שונות, בין אם לפי שייכות למין ביולוגי כמו "אישה" ו"גבר", בין אם לפי זהות מינית כמו טרנסג'נדר/ית", "קוויר/ית, וכדומה, וכך הלאה. שימוש זה במושג "מגדר" גם מנטרל את העוצמה הייחודית שהפמיניסטיות של "הגל השני" ייחסו ל"נשים", ואת החזון שלהן לכונן חברה פמיניסטית במקום החברה הפטריארכאלית, הקיימת זה כעשרת אלפים שנה.
גם השימוש כיום במושג "מגדר" במקום "פמיניזם" הוא מטעה: "מגדר" הוא מונח טכני, באמצעותו ניתן לערוך השוואה בין נשים וגברים (הנעשית בדרך כלל בהתעלמות ממגדרים אחרים), בדרך כלל במטרה להקטין את "אי-השוויון" ביניהם (שלרוב הוא ל"רעת" הנשים). בהקשר זה, "פמיניזם" נתפס כשאיפה למצב של שוויון בין נשים לגברים, אך פרשנות זו ממקמת אותו במסגרות הקיימות, בעוד שעל סמך תפיסה רדיקלית הוא אמור להוות חלופה למסגרות אלה.
למעשה, השימוש במושג "מגדר" במקום המושגים "נשים" ו"פמיניזם" משמעו ויתור לא רק על אימוץ נקודת מבט חיצונית לסדר הפטריארכאלי, אלא גם על החזון הפמיניסטי של שחרור האישה ושל יצירת חברה לא פטריארכלית.
"פטריארכיה" הוא מושג אנתרופולוגי המיוחס למבנה משפחתי/קהילתי שכיח בחברות אנושיות, בו הפטריארך האב מוצב בראש הפירמידה. יש לשער שהשכיחות והעמידות של מבנה זה בקרב המין האנושי במשך כעשרת אלפים שנה הביאו להתקבלותו כ"טבעי" למין האנושי, בעוד שמדובר באידיאולוגיה, המונחית על-ידי אתיקה ופוליטיקה של שליטה גברית באמצעות יחסי היררכיה ותפיסה דואליסטית של זהות מינית. בפטריארכיה, המעמד הנחות של האישה ביחס לגבר נחשב אוניברסלי, ועל פיו עוצב המושג "אישה" כמטאפורה לנחיתות, חולשה, ופגימות – תכונות שסמנו נשים כמטרה לשליטה ולהפעלת אלימות כלפיהן.
האמת ההיסטורית היא שנשים יצרו את הפמיניזם, והן המובילות אותו כאתיקה וכפוליטיקה השוללות את הצידוקים הניתנים לדיכוי פטריארכלי. החלפת המושגים "פמיניזם" ו"נשים" במונח הניטראלי, כביכול, של "מגדר" מותירה דיכוי זה על כנו. רק החזרת השימוש במושגים הללו תאפשר לנשים ולבעלי בריתן להחליף את הפטריארכיה הקיימת ולכונן עולם פמיניסטי, משוחרר מדיכוי.
צילום: אסתר עלמו (מתוך:"נשים משנות"- בהוצאת "אחותי")
(*) אסתר עילם יסדה בשנת 1972 את "התנועה לשחרור האישה" בתל-אביב, ומאז היא ממשיכה בפעילותה הפמיניסטית עד עצם היום הזה.
ד"ר לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית, מאמר פרי עטה "פמיניסטית באקדמיה בשנות השבעים" פורסם בגליון הראשון של כתב העת "מגדר" ומאמרים נוספים באתר תנועת "אחותי"
