מגדר בשטח

תרצה חביב גרין | ד"ר סוניה אלכסנדרה בלקינד, רופאה עברייה ראשונה בארץ ישראל

ד"ר סוניה אלכסנדרה בלקינד נולדה בשנת התר"ל, 1870, בעיירה להויסק, פלך מינסק שברוסיה הלבנה. אביה, מאיר בלקינד, נמנה עם ראשוני המורים לעברית במזרח אירופה, ולימד ב"חדר המתוקן". גם את בניו ובנותיו חינך ברוח חיבת ציון וגידלם על ברכי העברית והתנ"ך. ולא רק האב, אלא גם האם, שפרה, בלטה כאישה משכילה, דיברה עברית והייתה בקיאה במקורות היהודיים. מאוחר יותר, כשהתגוררה בראשון לציון, כך מספרים בני המושבה, הייתה יושבת בבית הכנסת, סביבה נשות המושבה, והיא קוראת באוזניהן את התפילות. כידוע, בניו ובנותיו של מאיר בלקינד בלטו משכמם ומעלה בעשייה ההתיישבותית והציבורית בתקופת העלייה הראשונה, ביניהם אחיה, ישראל בלקינד היה מיוזמיה ומקימיה של תנועת ביל"ו (התרמ"ב, 1882) – אגודת צעירים אשר שמה לה למטרה לעזוב את גלות רוסיה, לעלות לארץ ישראל ולפעול למען תחיית העם והארץ; ואחותה, אולגה בלקינד-חנקין, אחות ומיילדת במקצועה אחרי שהייתה לתלמידה עברייה ראשונה בקורס למיילדות באוניברסיטה ברוסיה, ואשר בזכות קשריה הטובים עם ערביי המקום ונשותיהם תרמה תרומה מכרעת למפעל רכישת האדמות בארץ של בעלה, יהושע חנקין.

סוניה אלכסנדרה קיבלה כאמור חינוך עברי אך גם כללי. למדה בגימנסיה רוסית ממשלתית לבנות במוהילוב, לשם עקרה המשפחה, ועם סיום לימודיה, בשנת התרמ"ז, 1887, עלתה לארץ עם הוריה והתיישבה עמם בראשון לציון. שנה מאוחר יותר, משנגזרה על בני משפחתה גזרת הגירוש בשל מרידתם בפקידות הברון, עברה אתם לגדרה ועסקה שם בחקלאות. בשנת התרמ"ט, 1889, כאשר ייסד אחיה, ישראל בלקינד, את בית הספר העברי ביפו, עברה עם הוריה לשם וכיהנה במשך שנתיים כמורה לצרפתית בבית הספר. עם סגירתו של  בית הספר היה עליה להחליט האם להמשיך במקצוע ההוראה. אולם, בשל המצב הבריאותי והתברואתי הקשה אשר שרר בארץ והמחסור ברופאים ובשירותי רפואה, נענתה לאתגר והחליטה ללמוד רפואה.  בכך הייתה לאישה הראשונה אשר יצאה מהארץ ללמוד מקצוע שעד אז היה בעיקרו נחלתם של הגברים בלבד.

בת 28, בשנת התרנ"ח, 1898, יצאה לז'נבה, שווייץ, שם למדה והוסמכה כד"ר לרפואה. בתקופת לימודיה הייתה פעילה בחוגי הסטודנטים הציוניים. בהמשך, עברה לפריז והתמחתה במחלות נשים וילדים. למרות ההצעה שקיבלה להמשיך בעבודתה שם, העדיפה לחזור לארץ ולתרום כאן את תרומתה המקצועית.  בסוף שנת התרס"ו, 1906, חזרה לארץ ומצאה כאן מערכת רפואה נחשלת שמנוהלת על ידי רופאים גברים. לא בנקל קיבלה רישיון לעסוק במקצועה.  היא הצטרפה לבית החולים היהודי "שערי ציון" ביפו שרופאיו היו בעלי אוריינטציה ציונית ופעלו להקמת איגוד רופאים ארץ ישראלי. וכך כותבות החוקרות צפורה שחורי-רובין ושפרה שוורץ בספרן "אלכסנדרה בלקינד, סיפורה של רופאה עברייה פורצת דרך" (2012): העסקתה של ד"ר בלקינד כרופאה מן המניין בסגל בית החולים היוותה תקדים במציאות הארץ-ישראלית השמרנית. הצטרפותה של רופאה ראשונה לצוות הגברי של המוסד פרצה דרך להעסקתן של רופאות נוספות. מהלך זה התבקש בהתחשב באוכלוסייה הפונה לבית החולים, שבחלקה הגדול כללה נשים ומטעמים של צניעות הסתייגו מפנייה לרופא […] נוכחותן של שתי רופאות הנשים בסגל הרופאים של בית החולים [הרופאה השנייה: בת שבע יוניס-גוטמן] תרמה להתפתחותה של המחלקה הגינקולוגית, שכן נשים מיפו ומסביבותיה, בעיקר נשים ערביות, החלו לפקוד את המוסד" (עמ' 75).  כמו כן נמנתה עם ראשוני המייסדים של ארגון הרופאים הר"י והייתה פעילה בו.

במקביל, פתחה  ד"ר אלכסנדרה בלקינד מרפאה פרטית ביפו שאליה זרמו נשות יפו והסביבה, יהודיות כמו גם ערביות מוסלמיות ונוצריות. מרפאתה פעלה משנת 1906 ועד 1917 – מועד הגירוש הגדול של היהודים מיפו  ותל אביב. בשנות עבודתה הקפידה לתעד את החולות ואת מחלותיהן ועל ממצאיה דיווחה באספת "האגודה המדיצינית העברית בא"י שהתקיימה ביפו ב 1912. תיעוד זה, כדברי החוקרות שנזכרו לעיל, "פותח צוהר ייחודי לרפואת הנשים בראשית המאה העשרים בכלל, ובייחוד מאפשר להכיר את הפתולוגיה וחיי האישה הערבייה בארץ באותם ימים" (שם, עמ' 78). בשנה זו גם נסעה להשתלמות נוספת בפריז בריפוי מחלות גינקולוגיות והביאה לארץ את חידושי הרפואה בתחום זה.

משנוסדה הגימנסיה "הרצליה" בתל אביב, נבחרה לכהן כרופאה הראשונה של בית הספר וכחברה במועצת המורים שלו. כאן עסקה ברפואה מונעת. הייתה שותפה בקביעת תכנית הלימודים, בתכנון טיולים ופעילות גופנית ובקביעת כללי היגיינה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), כשרופאי תל אביב ויפו גויסו לשירות הצבא או גורשו מהארץ בשל היותם נתינים זרים (אירופאים), הוטל על ד"ר אלכסנדרה בלקינד כל העול של הטיפול בחולי יפו ותל אביב. מאוחר יותר, נאלצה לעזוב את העיר, יחד עם כל תושבי תל אביב שגורשו, והמשיכה את עבודתה, כרופאה יחידה, בשומרון, בגליל ובמחוז חיפה. בנוסף לעבודתה הרפואית, נהגה להצטרף אל אחותה המיילדת, אולגה בלקינד-חנקין, בביקוריה אצל נשים הרות ויולדות במקומות נידחים בארץ וסייעה לה בטיפול הרפואי בהן ובהדרכתן להרגלי היגיינה.

בסתיו 1917, משהתגלתה מחתרת ניל"י, נאסרה באשמת שיתוף פעולה עם המחתרת ונשלחה לדמשק כדי לעמוד למשפט. בסופה של אותה שנה זוכתה ושוחררה, וחזרה לתל אביב לבנות את ביתה בן שתי הקומות בתוך ים החולות (לימים רחוב אלנבי). בבית זה חייתה עם בן זוגה, מנדל חנקין, בנו של יהודה לייב חנקין, ממייסדי ראשון לציון. כאן המשיכה בעבודתה הרפואית עד לפטירתה. במשך שנים אחדות גם ניהלה את העבודה הרפואית בבית ההבראה "שלווה" שבתל אביב מייסודה של אחותה אולגה (בלקינד) חנקין.

ד"ר אלכסנדרה בלקינד נבחרה לחברת כבוד של ההסתדרות הרפואית העברית בארץ ישראל. בעודה בחיים, הפקידה סכום כסף נכבד לשתי מטרות: (א) להקמת "בית מנוחה" בראשון לציון עבור רופאים שהזדקנו ("בית הרופא"); (ב) לבניית חלק מ"בית הרופא" שהוקם אז בתל אביב. הפתיחה החגיגית של "בית הרופא" בראשון לציון נערכה בתמוז התשכ"ג, 1963. על קיר הבית הוצב שלט ובו הכתובת: "ההסתדרות הרפואית בישראל, סניף ראשון לציון, בית הרופא ע"ש ד"ר אלכסנדרה בלקינד ז"ל".

 

ד"ר אלכסנדרה בלקינד כרופאה עברייה ראשונה בארץ ישראל, גרמה למהפכה באיכות חייהן של אוכלוסיית הנשים בארץ ולהתפתחות מערכת הרפואה הגינקולוגית בראשית המאה העשרים.

בראשון לציון, בשלהי המאה התשע עשרה, החלה את פעילותה הענפה ולכאן, אל גבעת בית הקברות הישן, ההיסטורי, הובאה לקבורה עם פטירתה בשנת התש"ג, 1943).

 

מקורות:

אלבום המשפחות – ארכיון המוזאון ראשון לציון

דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, 1947, כרך א.

צפורה שחורי-רובין, שפרה שוורץ, אלכסנדרה בלקינד, סיפורה של רופאה עברייה

פורצת דרך, 2012.